"מי שלא יתרחץ לפחות פעם אחת בחודש – ייקנס"

באחד מימי 1972, הגישה עולה חדשה מברית המועצות של אז לידי ד"ר מרק דבורז'צקי, רופא קופת חולים כללית, שתי מחברות ישנות ששימשו לכתיבת יומן אישי. דפיהן שהצהיבו היו מלאים בכתב יד קשה לפיענוח, עם הרבה מחיקות והערות בין השורות, ביידיש ומעט בעברית. את שתי מחברות היא הביאה עימה מוילנה, סיפרה והוסיפה: "אינני יודעת מי מחברם".

ד"ר דבורז'צקי, שהיה גם היסטוריון ואחד משמונה חתני פרס ישראל הראשונים, מ-1953, והרבה לתעד את שואת יהודי וילנה, עירו, הציץ בכתב היד והוא נראה לו מוכר. כשדפדף באחת המחברות הבחין בפואמה ביידיש שנשאה את הכותרת "רוחלע'", בה מתוארת פרטיזנית צעירה. פניו החווירו לרגע ואז אמר לאורחת שלו: "אני מכיר את מחברה, עמיתי לגטו והממונה עלי שם, הרופא ד"ר לזר אפשטיין. אני זוכר שפעם, בשעה של חולשת דעת, נתפס ד"ר אפשטיין לסנטימנטליות וקרא באוזני את היצירה הזאת שאותה כתב".

את שתי המחברות צירף ד"ר דבורז'צקי לאוסף המסמכים הרבים שהיה ברשותו. ב-1975, לאחר פטירתו, נמסר עזבונו לארכיון יד ושם בירושלים. הוא כלל את שתי המחברות המקוריות לצד עותק שהודפס במכונת כתיבה. לפני כחמש שנים, התקבלה בארכיון פנייה מהיסטוריונית גרמניה שביקשה לקבל עותקים מ"יומנו של ד"ר אפשטיין מוילנה".

חוקרת השואה ד"ר פרייס. "הגרמנים גילו עניין בכתבים"

"הופתענו שדווקא גרמנים מגלים עניין מיוחד באותם כתבים גנוזים", סיפרה חוקרת השואה ד"ר לאה פרייס בשיחה ל"דוקטורס אונלי"  לרגל יום השואה, "והפנייה התניעה שרשרת ארוכה של פעולות שבסופן ראה אור, רק לפני כחודש, ספר חדש בהוצאת יד ושם – 'נשמת האדם המושתקת: יומנו של רופא מוילנה, ד"ר לזר אפשטיין'".

היומן שנכתב ביידיש תורגם לעברית על ידי ויקי שיפריס וד"ר פרייס ערכה אותו, כתבה מבוא והוסיפה למסמך המקורי הערות שוליים רבות. אלו נעשו בעקבות מחקר מעמיק כדי לספק רקע והסברים למה שנכתב ביומנו של הרופא וגם השלמות כמו הוספת שמות פרטיים לשמות משפחה שהופיעו בכתב היד.

ד"ר אפשטיין. הממונה על ידי היודנראט על סניטציה והיגיינה בגטו

בהוראה תקיפה שהוציא לתושבי הגטו, כתב אפשטיין: "מי שלא יתרחץ לפחות פעם אחת בחודש, יפסיד תלושים למנת לחם, ייקנס – ומי שידו לא תשיג לשלם את הקנס - ייכלא"

"היומן המיוחד הזה, אחד הבודדים מסוגם שניהלו רופאים בגטאות וכך דיווחו על אירועי יום-יום ופרטים על אנשים שהכירו או טיפלו, מכיל תיעוד מפורט מאוד של פעילות רפואית, עם הרבה טבלאות של נתונים סטטיסטיים ממקור ראשון המדווחים על ציר הזמן, תובנות שהסיק מפעילותו, ביטויים בכתב להרהוריו, תחושותיו ולתנודות שחלו במצב רוחו, לקט אפוריזמים, נקודות ציון היסטוריות  בתולדות התנועה הציונית - רשימה המשקפת, מן הסתם, את אהדתו לרעיון הציוני וכן תיאורים וביקורות מאירועי התרבות, קונצרטים ותיאטרון שהיו בגטו וילנה שבהם נכח ד"ר אפשטיין או היה שותף בארגונם", סיפרה ד"ר פרייס.

ליומן המבוסס על אותן שתי מחברות ישנות צורפו כתבי יד נוספים של ד"ר אפשטיין שהיו שמורים בארכיון הלאומי הליטאי בוילנה והובאו לישראל. הם כללו גם מחזה קצר בן חמש תמונות, שהדיאלוגים שבו– בין רופא לבין פציינטים יהודים, ביידיש עסיסית ועממית -  מזכירים לעתים את סגנונו של שלום עליכם שהיה אהוב כל כך על המוני יהודים ובכתביו הם מצאו ניחומים למצבם שהלך והורע.

"אלא שלמערכון הזה היה, בעיני המחבר הרופא, תפקיד הסברתי ממדרגה ראשונה: להבהיר לקהל שומעיו את הצורך ההכרחי כל כך לשמור בקפידה רבה על כללי סניטציה, היגיינה אישית וניקיון בדירותיהם הקטנות בגטו שנעשה צפוף יותר ויותר, וזאת  כדי למנוע התפרצות של מגפות ומחלות זיהומיות", מדגישה ד"ר פרייס. "זה היה תפקידו של הרופא, האפידמיולוג ד"ר אפשטיין, כממונה מטעם היודנראט ובפיקוח צמוד של שלטונות הכיבוש הגרמניים, על הסניטציה וההיגיינה בגטו. הוא בנה לידו לשם כך סגל עובדים מיומן, כמה רופאים וביניהם ד"ר דבורז'צקי, אחיות ובעלי תפקידים אחרים. שמותיהם, בטבלה מיוחדת הכוללת פרטים על ימי הולדתם, השכלתם ותפקידיהם, נכללו ביומן המקורי. כמו כן דיווח על הוראה תקיפה שהוציא לתושבי הגטו: 'מי שלא יתרחץ לפחות פעם אחת בחודש, יפסיד תלושים למנת לחם, ייקנס – ומי שידו לא תשיג לשלם את הקנס - ייכלא'".

רשימת העובדים של המחלקה הסניטרית עם חתימת אפשטיין

"לימים ישותקו לגמרי מיטב האינסטינקטים האנושיים בגטו, ומן האנשים יתפרצו הגרועים והנחותים שברגשות החייתיים. כמו הגוף שאיננו מתבייש עוד במערומיו, כך גם הנפש'"

מחקרה של עורכת הספר לצורך התקנתו לדפוס מציג את דמותו המורכבת של מחבר היומן:  "ד"ר אפשטיין, על פי היומן שניהל, היה משקיף ביקורתי, פסימי ולא אחת נואש. במבטו הנוקב על החברה היהודית בגטו שם דגש על השינויים המוסריים והחומריים שחולל הכיבוש הגרמני על הפרט ועל הציבור היהודי.

לצד התייחסויותיו לפעילות הקהילתית הענפה, הצביע ביומנו גם על גילויי התפרקות חברתית ומוסרית וביטא את חרדתו מפני הצפוי לתושבי הגטו, בעיקר על רקע מעשי הרצח והטרור שבהם התנסו יהודי וילנה. באחת משורות היומן כתב: 'לימים ישותקו לגמרי מיטב האינסטינקטים האנושיים בגטו, ומן האנשים יתפרצו הגרועים והנחותים שברגשות החייתיים. כמו הגוף שאיננו מתבייש עוד במערומיו, כך גם הנפש'".

ביומנו מצביע ד"ר אפשטיין על השינוי שגרמו הכיבוש הגרמני והכליאה בגטו על יחסים בין-דוריים, על היחסים בין המינים ועל התרופפות מעמדה והשפעתה של שכבת האינטליגנציה: "איך חיים כאן?" כתב, "העולם התחתון (80% מהאוכלוסיה) נשארו בימי האקציות... חיים כמו מלכים, ממשיכים לאכול לחמניות טריות, בשר, דגים... לא פעם יש להם הזדמנות להרים כוסית. אחריהם, שכבת המשכילים, רובם כבר בעולם האמת, קדושים, חיים רע מאוד חומרית ונפשית. שיעורם בטל בשישים לעומת אנשי העולם התחתון הנותנים את הטון בקללות, כמו 'שייפלו לך כל השיניים ורק אחת תישאר לכאב שיניים', וכדומה. אין כמעט בגטו מעמד ביניים. המשכילים, הסגל הרפואי שנשאר כמעט במלואו, פקידים וכדומה, חיים חיי רעב למחצה - למעט מרבית הרופאים. אנשים מוכרים חפצים. אך לא לכולם יש. לא כולם קיבלו חפציהם חזרה מהנוצרים שאצלם השאירו אותם".

כתב יד מקורי מיומנו של אפשטיין

ד"ר אפשטיין, סיפרה ד"ר פרייס, נולד ב-1888 ליד בלידה, היום בלרוס, למד באוניברסיטאות קלן ושטרסבורג ואת התואר "דוקטור לרפואה" קיבל באוניברסיטת טארטו, באסטוניה. בפעילותו הציבורית הוצב במקום הרביעי ברשימת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הליטאית והיה אחד מנציגיה בפרלמנט הליטאי. בשנות ה-20 המאוחרות, הגם שלא היה מעורב במיוחד בחיי החברה היהודית, גילה אהדה מסוימת ל'פועלי ציון"-ימין.

עם כניסת הצבא האדום לקובנה, בעקבות הסכם אי ההתקפה הגרמני-סובייטי (ריבנטרופ-מולוטוב), הצהיר על נאמנותו לסטלין, נתמנה למפקח הראשי על נושאי היגיינה וסניטציה בוועדת הבריאות של הרפובליקה הסובייטית הליטאית ומתוקף תפקיד זה נשלח לוילנה והתמנה גם שם למנהל המחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית., תפקיד שאותו מילא גם לאחר הכיבוש הגרמני והקמת גטו וילנה.

"מכתבים שהשאירו אחריהם כמה מעמיתיו עולה ש'נהג כבעל בית חסר מעצורים' ואף איים על העובדים שסרו למרותו שימסור אותם בידי הגרמנים, אם יסרבו פקודה", ציינה פרייס.

כריכת הספר "נשמת האדם המושתקת", הוצאת יד ושם

השירים שכתב ושנכללו בספר החדש משקפים את עולמו ואת נהמת ליבו של יהודי נרדף וחרד, ביטוי למשאת נפש. הפואמה 'רָחֶלֶע' למשל, הסבירה פרייס, היא על הפרטיזנית הצעירה המבקשת לשים קץ לחוסר האונים של ההמון היהודי בגטו ולצאת להילחם. היא נכתבה אחרי מאי 1943 ומתייחסת לגילויי ההתנגדות היהודית בשטחי הכיבוש השונים, ובהם הדוגמה של מרד גטו ורשה: "בוורשה נלחמו יהודים כנגד המוות ללא מורא, עם ברזלים עם אבנים ועם אלות", כתב. במקום אחר תיאר בשיר את אומללותו של הציבור היהודי המתקשה להתמודד עם גלי הרציחות של הכובש הגרמני.
"מן היומן והשירים מצטיירת דמות מדודה של איש משכיל, מריר, בעל עין בוחנת ולשון עשירה, אבל גם לא הכי אהודה על יהודי הגטו", אמרה פייס. "אחד מהם אף כתב ביומנו-שלו, כי ד"ר אפשטיין כפה לסגור ספריה כדי לבצע בה חיטוי, מאחר, כך טען, שדפי הספרים עלולים לאחסן מחוללי מחלות".

הפעילות הקשוחה והבלתי מתפשרת לשמירת ההיגיינה שהנהיג ד"ר אפשטיין בגטו וילנה נשאה פרי, שכן גם על פי היומן שניהל, לא היו בו התפרצויות של מחלות זיהומיות ומגפות ושיעור הנפטרים אף הלך והצטמצם עם הזמן. "וזאת, בהשפעת מה שהתחולל בגטו קובנה, שם היה בית חולים למוכי מגפות, והגרמנים שרפו אותו עד היסוד".

ד"ר אפשטיין לא שרד את השואה. כאשר הנאצים החליטו לחסל את גטו וילנה, הם הובילו אלפי יהודים ליערות פונאר הסמוכים והוציאו אותם שם להורג. אחרים וביניהם ד"ר אפשטיין נשלחו למחנה עבודה באסטוניה ומשם הוא הועבר למחנה אחר, בלטביה. שם נרצח, ב-1944.